<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' נדרים</h1>
<h2>דף כט.</h2>
והשיב נמי רבינו האי ז"ל לעניין מי שנשבע שלא להנות לאשתו ולית ליה לשלומי כתובתא ולגרשה. אי ודאי ידע הוא בנפשיה שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי ואפילו נשאר עני, והיא לא קא מיבעיא אלא לאשתלומי כתובתה וכמה דלא שלים מיחייב למיקם בשאר כסות ועונה, הרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין וכיוצא באלו הרי זו שבועת שוא [שבועות כ"ט ע"א], ואע"ג דבעדן דאשתבע אין פשוטן של דברים לעבור על המצות, אלא כיון דקאתי לידי לעבור על המצוה, הרי באה שבועתו לידי שבועת שוא. אי ודאי הוה בדעתיה בעדנא דאשתבע דלית ליה לשלומי וכל כמה דלא משלם [לה] מחייב בשאר כסות ועונה ואשתבע אעפ"כ לא עביד מאי דמחייב הרי זו ודאי מעיקרא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, מלקינן ליה ארבעים ושרי לאוכילה ולאשקוייה ולכסוייה ולמיקם בעונתה ולא צריך התרת חכם. אבל אי לא הויין אלין מילין בדעתיה בעדן שבועתו אלא כסבור היה שיהא יכול לעמוד בשבועתו ולבסוף איגלי ליה דלא יכיל, או דחשב דאית ליה שעור כתובתה, וכדחפיש במיליה לא אשכח, או דחשב שיכול הוא לגרשה ומהוי כתובתה עליה כהלואת חוב ולבסוף איגלי ליה דלית ליה מן דינא למעבד הכין, או אנפא אחרינא כיוצא באלו, לאו שבועת שוא [היא] ולית עליה מלקות, אלא לשבועת שגגות דמיא, ומתניתין בהדיא תנן פותחין [נדרים ס"ה ע"ב] לאדם בכתובת אשתו ומעשה באחד שנדר מאשתו [הנאה] והיתה כתובתה ד' מאות זוזי וכו'. ולענין מאי דאמריתו או דילמא התם נדר הכא שבועה, הא תנן [נמי] [נדרים כ"ה ע"ב] כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות. ואע"ג דדומיא מאי דאמור רבנן לענין שאכלתי ושלא אכלתי הכין נמי התירו חכמים לענין [בטוי] שאוכל ושלא אוכל והוא נשבע צריך שאלה לחכם ומתיר לו. ואע"ג דמן כמה דורות סליקו להו רבנן התרת חכם לשבועה, בכי הא מילתא שני דלאו דבר הרשות הוא, ולא מצי קיומי (ב)שבועתו ולא מנעין רבנן התרתה. ואמרי' [נדרים כ"ב ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן הלכה נזקקין לאלקי ישראל. ומאי דאמריתון שמתיר ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב כך הלכה אי חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון צריכין שלשה [נדרים ע"ח ע"א].
<h2>דף לה:</h2>
וששאלתם גוי שיש לו שבועה על ישראל ואינו רוצה להשביעו בשבועת ישראל אלא בשבועת גוים [כמו שנשבעים בשבועות] באללה אלהי, (אלא) [אללה] אלה היא שבועה חמורה כשבועת ישראל וכהזכרת השם וימנע עצמו ממנה או יש בה קילותא. כך ראינו ששבועה חמורה היא ואין בה קילותא כל עקר.
<h2>דף לט.</h2>
ומי שנשבע לחבירו בכל לשון שבועה חלה, שכן מצינו בסוטה [ל"ב ע"א] ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו', ות"ר משביעין אותה בכל לשון שהיא שומעת.
